<h1>רבינו ירוחם ני"ב ח"ט</h1>
<h2>דף פג.</h2>
חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר ויש לפניו נבלה ואין לנו שחוטה אם לא שנשחוט בשבת יש מי שכתב כי מוטב שיעבור הוא על לאו דנבלה משיעבור אחר על איסור סקילה. וכתב הראב"ד בתשובה כי דבריהם מכוונים אבל יש לומר כי אסור שבת ניתן לידחות בהבערה ובישול ובהחם לו חמין, א"נ א"א שלא יהיה קטן בסוף העולם שניתן שבת לדחות אצלו אבל אם היה חולה צריך לאכילה (באלתר) [לאלתר] והנבלה מוכנת לו מיד והשחוטה מתאחרת לו בהא ודאי מאכילין לו הנבלה מיד ואין ממתינין לשחוטה עכ"ל. ורמ"ה כתב בתשובה והביא ראיה לדברי הראב"ד מאוכל נפש ביום טוב דשוחטין דאיכא עשה ולא תעשה ולאכל נבלה דאין בה אלא לאו או ניחור עופות שאינם טעונין שחיטה אלא מדרבנן, אלא כיון שהתורה התירה אוכל נפש ביום טוב הוי לדידן כל צורך אוכל נפש בי"ט כמו בחול והכא נמי כיון שהותרה לנו פקוח נפש הוי לדידן כל מלאכה שנעשית בשביל חולה שיש בו סכנה כמו בחול. והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין לו הקל כמו שכתבתי בנתיב י"ח [ח"ג] בדין מי שאחזו בולמוס ושחיטה המאכל מותר אבל הנבלה המאכל עצמו אסור ואריא הוא דרביע עילויה ע"כ. ונראה מכל זה דשוחטין בשבילו אע"ג דאיכא נבלה. וכתב הרא"ש ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן.
<h2>דף פד.</h2>
החושש בפיו מטילין לו סם בשבת וכן כאב השיני' והוא הנקרא ספדינא דכמכה של חלל דמיא שמתחלת בפה וגומרת בבני מעים וסימניה כשמשליך שום דבר בפה יבא דם מן הבשר שעל השינים כך פשוט ביומא בע"ז. ועוד שם בע"ז ודכביה ושיניה ספק כי היא בעיא ולא איפשיטא ואזלינן לקולא משום ספק נפשות וכן אי כייבי ליה טובא יגמע בהן חומץ אף על פי שהוא אסור משום שבות אבל חושש לא יגמע החומץ בעבור שהוא מעט כאב ולמטה אכתוב דין חושש לבדו.
<h2>דף פד:</h2>
ספק נפשו' דוחה שבת ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחר' כיצד כגון שאמדוהו לשמונה ימים כגון שאמרו לעשו' לו רפואה שמונה ימי' רצופים ושמא יתרפא ויום הראשון שמתחילין הוא יום שבת לא נאמ' נמתין עד הלילה כדי שיהיו השמנה ימים מתחילין מיום ראשון בענין שלא נחלל עליו שני שבתות שיש תוך אלו השמנה ימים שאמדוהו מאחר שמתחילין מיום שבת. וכן אם רופא אומר שצריך חמין למשקה לרפואה ושצריך גם כן חמין להבראה כדי לרחצו אחר ההשקאה לא נמתין שמא יבריא בהשקאה בלבד כדי שלא נחלל שני פעמים אלא מקדימין קודם ההשקאה ומחללין עליו שבת להחם שתי פעמים אחת לצורך המשקה ואחת לצורך הרחיצה כדי שלא נאחר להחם בשביל ההבראה עד שישקה. ואין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל שמא יאמרו שאין ראוי לחלל עליו שבת ושמא כשלא יהיה שם גוי או קטן יתרשלו בדבר ואין אומרי' לעשות דברים הללו לא ע"י נשים ולא על ידי כותים אבל מצטרפין לדעת אחרת כלומר שלא נאמר לסמוך על הנשים או על הכותיים אם אומרים שהחולה צריך או אינו צריך אלא מצטרפין כלומר שאם שנים אומרים אינו צריך ואחד אומר צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצורף עם האחר והוה ליה ספק נפשות ומחללין כך פשוט ביומא. וכן גורסי' קצת מהמפרשים והקשו עליהם דלמה לא יעשו על פי נשים חכמות בספק נפשות כמו על פי אנשים ופשוט הוא זה. ורי"ף גריס מפני שמצטרפין לדעת אחרת כלומר שאין אומרים לנשים או לכותיים לעשות דברים הללו דשמא יאמרו אין חוששין שנחלל אנו שבת והם אינם רוצי' לחללו ואין חוששין עלינו ומכשילין אותנו ומתוך כך יבאו לידי מינות וטעות אבל אם הנשים מעצמן או הכותיים יעשו דברים אלו מבלתי שנאמר להם אין מוחין בידם וכן הדין אם אין אחרים שיעשו אותו אלא הם וזה נראה עקר וכמו כן אם אנשים יצטרפו עם הנשים לעשותו אין חשש בזה. ועוד פשוט מפקחין פקוח נפש בשב' והזריז הרי זה משובח ואין צריך רשות מב"ד כגון אם ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה לים ומעלהו אעפ"י שצד דגים עם המצודה בעוד שמעלהו וכן אם נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעלהו ואפילו שבלא זה היה צריך לעקור החוליא וכן ננעל הדלת בפני התינוק שובר הדלת ולא אמרינן שיעשה לו געגועים מבחוץ עם אגוזי' וכיוצא בו עד שיבא מפתח אלא שובר הדלת אף על פי שבשבירתו עושה נסרי' פי' ואף על פי שבלא זה היה צריך לעשות נסרים ולבקען כדי לעשות מהם עצים לקדירתו וכן מכבין ומפסיקין מפני הדליקה אף על פי שהדליק' בחצר אחרת ואף על פי שבעוד (שמרבה) [שמכבה] הוא מסייע ומשפיל על הגחלים והוא צריך לעשותו בלא הכבוי כדי לצלו' בו לערב והזריז בכל אלו הדברי' הרי זה משובח.
ט' ישראלים עומדים וגוי אחד ביניהם ונפלה מפלת על אחד מהם ואין ידוע על אי זה מהם נפלה מפקחין בשבת וכן אם הם ה' גוים וה' ישראלים וכן אם הם תשעה גוים וישראל אחד והוא קבוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ואפילו פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפלת מפקחין ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש והרוב הם גוים דכיון שנשארו האחרים קבועים במקומם עדין כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ואפילו פירש אחד מהם ונפלה עליו כמו שכתבתי ודוקא שפירשו מקצתן אבל פירשו כלם ממקו' עמידתן ונכנס אחד מהם לחצר אחרת ונפלה (עליהם) [עליו] מפולת אין מפקחין דכיון שנעקרו כלם ממקום עמידתן וקביעותן אין כאן ישר' קבוע וכל דפרי' מרובא פריש והרוב הם גוים ואין מפקחין כך פשוט. וכן פי' רי"ף וכן היא גרסתו. אבל לפי גרש"י ופירושו בתשעה גוים וישראל אחד דאמרי' דמפקחין דוקא בקבוע שלא פירשו מאותה חצר שעומדים ונפלה מפלת על אחד מהם אז אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל, אבל פרי' חד מיניהו או כלם כמו שכתבתי הולכים אחר הרוב ורובם גוים ואין מפקחין ודברי רי"ף תפשו עקר וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף פה.</h2>
נפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו מצאוהו מת מניחי' מלפקח מצאוהו חי אף על פי שידוע שלא יחיה אלא שעה מפקחין דלחיי שעה חיישינן ובודקין עד טבורו לראות אם הוא חי ואם עד טיבורו לא ימצאנו חי אלא מת מניחו ולא יפקח יותר ודוקא ממטה למעלה כלומר שראשו למטה ורגליו למעלה אז בודק עד טיבורו אבל בהפך כיון שבדק עד חוטמו ולא מצא בו רוח חיים מניחו. היו אנשים רבים ונפלה עליהם מפולת ומצא עליוני' מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים אלא מפקח עד שימצא תחתונים דשמא עליונים מתי' ותחתונים חיים כך פשוט ביומא.
